18.07.08, מישאל דגן- מאמן בקבוצת הריצה של צה"ל.
"לא, לא עוד יום בלי ריצה" אני אומר לעצמי לאחר יקיצה טבעית ב 7:30 בבוקר יום שבת.
נכון, השעון היה מכוון ל 5:15 כרגיל, רק שאת הראש לא הצלחתי לכוון. כבר 4 שנים שאני לא מחמיץ את שבת בבוקר. אין כמו שבת בבוקר לריצה. מה? אתה רץ בשבת? מה עם חופש? אני בכלל מאמין שבימי החופש שלנו חייבים לרוץ. שישי/שבת/סתם יום חופש באמצע השבוע הרי בימי בעבודה תמיד מסיבה מסויימת לא נצא לרוץ, אז שאילו יהיו ימי המנוחה. מנוחה למרות שכביכול תכננו לרוץ. בחופש חייבים לרוץ.
בסביבות 5:30 מתחבר לפארק ופונה מערבה בואכה נמל ת"א. בלייני הלילה שטרם סיימו את יום העבודה במתחם ה TLV מטים ראשם בתמיהה, כמנסים לעקוב אחר התופעה המוזרה של הבחור נטול החולצה חמוש בנעלי ספורט ובנדנה חולף על פניהם בגאווה מוסתרת משהו, ומוסיף "בוקר טוב גם לכם".
ממשיך על ה"דק" לכוון דרום ומצליח להפריע, כאילו בלי כוונה, לעוד זוג ברגע אינטימי שבטוח שמצא את המחבוא הטוב ביותר בת"א- מאחורי ערימת מיטות השיזוף באמצע חוף מציצים…
כנראה שמי שכתב את השיר "אין כמו יפו בלילות" לא ראה את יפו בבקרים. דייגים משכימי קום נפרשים כחיילים לאורכה של הירידה המובילה לנמל יפו, דייג אחר דייג, חכה אחר חכה, כל אחד וקופסת הפיתיונות שלו.
והריח, הו הריח.
אבל אני לא הייתי שם באותו בוקר יום שבת. מתעורר משינה, מסתובב ריקני בבית, שותה את הקפה מאוחר מתמיד, אחרי שהקומקום מסתכל עלי בבוז על הפעלתו שאיחרה לבוא. גם הקומקום כבר התרגל.
היה זה תחילתו של חודש יולי, כאשר המטרה הבאה שלי רחוקה באופק הבלתי נראה בתחילתו של ינואר בטבריה.
"לא עוד" מוחה הרל"שית. היא מכירה אותי יותר טוב משאני מכיר את עצמי, יודעת בדיוק מה אני צריך. אם אני מתלבט למי להקשיב, לה או לעצמי, אני תמיד הולך אליבא דרל"שית.
הבקרים האחרונים בהחלט היו בלתי נסבלים. צלצולי שני השעונים המעוררים הדהדו ללא הרף, תוך שאני במין אפטימיות לוחץ על מקש ה"נודניק". רק עוד 10 דקות.
"אתה צריך מרתון" היא פוסקת, "מרתון תיכף ומיד".
למחרת כבר הייתי רשום. אמסטרדם. 19 לאוקטובר. שלושה חודשים וחצי של שכרון חושים וקינוח בעיר האירופית החורפית נטולת העליות. מספיק זמן כדי להגדיל נפחים, מספיק זמן כדי לחזור לכושר, להפצע, ושוב לחזור לכושר, מספיק זמן כדי לשבור את הנאחס של ינואר האחרון בטבריה. ארבעים שניות של פספוס. ארבעים שניות שרק אלוהים והרל"שית יודעים לאן הלכו. להתראות שלוש שעות, שלום שתיים חמישים ו…
אולי לא הייתי צריך לכתוב את זה… הרי אם לא ארד את ה 3 שעות פאדיחה. מצד שני, איך אפשר לקום בבוקר בלי מטרה. אז שתהיה פאדיחה, אבל לפחות אקום בבוקר.
בואנה אבא יא פדחן,
אתה תשלם על זה!!!!
מיטשל!
גאה בך ומקנאה בך על הנחישות וכוח הרצון!
רותם
שיהיה בהצלחה, אמסטרדם נפלאה, אין כמו הבירה שאחרי